ליל הבדולח

שנת 1938, התשעה בנובמבר: ארנסט אדוארד פום ראט (Ernst Eduard vom Rath), מזכיר בשגרירות הגרמנית בפאריס, מת מפצעיו. יומיים קודם לכן ירה בו הצעיר היהודי הרשל גרינשפאן (Herschel Grynszpan), סטודנט בפאריס, לאות מחאה על גירוש משפחתו של גרינשפאן לפולין.
 

הרשל גרינשפאן בעת מעצרו בפאריס בשמונה בנובמבר 1938

משפחת גרינשפאן הגיעה לגרמניה מהמזרח, מפולין. כמו יהודים רבים אחרים, הם חיפשו חיים טובים יותר, אך נותרו - הם וצאצאיהם - אזרחי פולין. כאשר הפולנים מבקשים לשלול את אזרחותם ו״להוריש״ אותם לגרמנים, היטלר מנצל זאת על מנת ״להיפטר״ מהם במהרה. הפולנים מסרבים לקבל אותם וכך מוצאים עצמם כששה־עשר אלפי יהודים בשטח ההפקר בין הגבולות, חוסים באוהלים במשך ימים ושבועות בקור ובגשם של ראשית החורף האירופאי. בסופו של דבר הותרה כניסתם של רוב הפליטים לפולין, שם השיגה אותם המלחמה כעבור שנה. גורלם היה זהה אז לגורל הידוע של שאר יהודי פולין.

יהודים ממוצא פולני במהלך גירושם לפולין

כאשר הרשל, שיצא ללימודים בפאריס, מקבל גלויה מאחותו ולומד על גורל משפחתו, הוא משיג לעצמו אקדח ויוצא לשגרירות הגרמנית. שם הוא תובע לשוחח עם אחד הפקידים ונשלח אל אותו פום ראט. כאשר נפגש עימו, שלף מיד את האקדח וירה. כפי שסיפר בחקירה לאחר מכן, עשה זאת על מנת לנקום את גורל משפחתו ושאר היהודים המגורשים.
 
ארנסט פום ראט, דיפלומט וחבר המפלגה הנאצית

עבור הנאצים, הפגיעה בנציג רשמי של גרמניה על־ידי מתנקש יהודי היתה הזדמנות ״מבורכת״ לממש את תכניתם לפוגרום אלים בכל רחבי גרמניה - לאחר חמש וחצי שנים של צווים וגזירות נגד יהודים, אך המנעות מאלימות פיזית. כעבור יומיים, כאשר מת פום ראט מפצעיו, ניתן האות להשתוללות והלילה שבין התשעה לעשרה בנובמבר נכנס להיסטוריה כליל הבדולח, ליל הפוגרום. הנאצים ביקשו להציג את הפוגרום כהתפרצות ספונטאנית של זעם בקרב הציבור הגרמני, אולם בפועל מדובר היה באירוע מתוכנן היטב, שהכנותיו ארכו חודשים ארוכים ושבוצע לבסוף בעיקר על־ידי חברי ארגונים נאציים. כך למשל בוטלה עוד בחודש מרץ 1938 המעמד המשפטי המיוחד של הקהילות היהודיות, שהבטיח קודם לכן את הגנת המדינה לכל מוסדותיהן, בין השאר גם את ההגנה על בתי הכנסת. מדובר אמנם בשינוי משפטי בלבד, אך הוא היה דרוש על מנת לאפשר את תקיפת בתי הכנסת בליל הבדולח (זוהי בכל זאת גרמניה וכאן הרי הכל מתבצע בהתאם לחוק).
 
בית הכנסת המרכזי בעיירה באדן־באדן בדרום־מערב גרמניה עדיין עולה בלהבות בבוקרו של העשרה בנובמבר
 
באותם ימים, התשעה בנובמבר היה כבר תאריך בעל חשיבות היסטורית בגרמניה: בתשעה בנובמבר 1918 ויתר הקיסר הגרמני האחרון, וילהלם השני, על כסאו ואיפשר בכך את כניעתה המעשית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. עד מהרה תופץ אגדה אנטישמית, שהאשמים בתבוסה היו כביכול היהודים, שבגדו באומה הגרמנית מבפנים. לכן, דווקא בתשעה בנובמבר 1923 ניסה היטלר לתפוס את השלטון בבוואריה - ונכשל (לימים תיפול חומת ברלין באותו תאריך בדיוק). שילוב המאורעות שילהב את ההמונים, שכביכול נוקמים לא רק את ההתנקשות בפום ראט, אלא אף את התבוסה המבישה, שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן בדיוק: בכל רחבי המדינה מוצתים בתי כנסת, נבזזים בתי עסק יהודיים ומותקפים היהודים עצמם. עבור יהודי אוסטריה היתה זו חוויה קשה ומפתיעה במיוחד, שכן אוסטריה סופחה לרייך הגרמני רק שמונה חודשים קודם לכן, בשנים־עשר במרץ 1938.

עוברים ושבים מתבוננים במה שנותר מעסק יהודי שהושחת ונבזז בליל־הבדולח

זו גם היתה הפעם הראשונה שבה נעצרו יהודים ונלקחו למחנות הריכוז - באותה תקופה כבר היו אמנם יהודים באותם מחנות, אך מדובר ביהודים שנתפסו בשל סיבות אחרות (למשל פעילות קומוניסטית). בליל הבדולח נתפסו ברחבי גרמניה אלפי גברים יהודים שנשלחו לראשונה למחנות הריכוז רק משום עצם היותם יהודים. הם שולחו בעיקר למחנות דאכאו, בוכנוואלד וזאכסנהאוזן, שהוקמו בהתחלה עבור גרמנים (מחנה זאכסנהאוזן נמצא סמוך לברלין וניתן לבקר שם בהדרכתי).

פועלי כפיה מבצעים עבודות הרחבה במחנה הריכוז דאכאו (בקרבת העיר מינכן), בחודש יוני 1938, לקראת מעצרם של אלפי יהודים בליל הבדולח
 
עבור יהודים רבים, שעד כה לא הבינו את חומרת המצב, ליל הבדולח היה קריאת השכמה: לאחריו מבקשים רבים מאד מאלו שעוד נותרו בגרמניה לצאת ממנה, אך עבור רובם תתברר השעה כמאוחרת מדי. בעקבות ליל הבדולח החל גם מבצע להצלת הילדים - לפחות הילדים היהודים - לממלכה הבריטית. על כך אספר בהזדמנות אחרת.
 
גם בברלין עלו בלהבות בתי כנסת, אך לא כולם. בית הכנסת הראשון של הקהילה היהודית, שנוסד בשנת 1714 ונקרא ״בית הכנסת הישן״, לא הותקף באותו הלילה, שכן סביבו עמדו בתי גרמנים. החשש, שמא תתפשט האש לאותם בתים, מנע את החרבת בית הכנסת. גם בית הכנסת הגדול, המרכזי והמפואר - ״בית הכנסת החדש״ - כמעט ולא נפגע בליל הבדולח. זאת בזכות קצין משטרה גרמני בשם וילהלם קריצפלד (Krützfeld), שאומץ הנהגתו הציל את המבנה. עם זאת, שני בתי הכנסת נהרסו סופית על ידי הקומוניסטים, לאחר המלחמה. אני מקווה שאספיק לכתוב יותר על שני בתי הכנסת המיוחדים הללו ברשימה נפרדת בעתיד הקרוב.

בית הכנסת החדש עולה בלהבות בליל הבדולח - תמונה שזויפה לאחר המלחמה... את הסיפור המלא תוכלו לשמוע בברלין
 
גם בית הכנסת הגדול ביותר בגרמניה כיום, שנמצא ברחוב Rykestraße מספר 53 ומחזיק לא פחות מאלף ומאתיים מקומות ישיבה, לא נפגע בליל הבדולח. הוא נוסד בשנת 1904 והכיל אז 2000 מקומות. בדומה לבית הכנסת הישן, גם בית הכנסת הזה שוכן בחצר פנימית ולכן, מתוך דאגה לבתי הגרמנים, לא הותקף בליל הבדולח. בעקבות תבוסת גרמניה חודשה הפעילות היהודית בו ובמקום הזה נערכה החופה הראשונה בברלין לאחר המלחמה.
 
בית הכנסת ברחוב Rykestraße לאחר השלמת עבודות החידוש באוגוסט 2007
 
על כל אלו ועוד אשמח להרחיב באתרים עצמם, ברחובות ברלין של היום. בליל הבדולח שזורים סיפורים חשובים בתולדות יהודי ברלין. המעוניינים לחוות אותם מוזמנים להצטרף אלי לסיור בעקבות הקהילה של אז והתחדשותה בימינו.